אחוז הילדים עם adhd באוכלוסיה עומד על 5%- 8% אולם יש מומחים הגורסים כי מספרם מגיע לאף יותר מכך כלומר כ- 3-4 ילדים בכל כתה.
היום אין יותר ילדים עם adhd מאשר בעבר אפילו שנדמה שיש. הדרישות בחברה הן שהשתנו והן באות לידיביטוי בעיקר בתחום הלימודי והחברתי.
בנים סובלים מ-adhd פי 3-4 מאשר בנות.
לרוב הבנים עם קשיי קשב וריכוז מתלווה גם היפראקטיביות (אבל כמובן גם לבנות).
קושי הסביבה להתמודד עם ההיפראקטיביות היא זו שמובילה בדרך כלל לטיפול.
מכאן שיש לשים לב לאלה ש"נופלים בין הכיסאות"- לא מפריעים, לא מתבלטים אבל עדיין סובלים מהקשיים ומפתחים תופעות לוואי (בעיקר בתחום הרגשי-התנהגותי).
העדר טיפול מתאים יוצר אינסוף תסכולים, מקשה על ההתקדמות וגורע מהביטחון העצמי והדימוי העצמי.
טיפול מתאים מאפשר לגלות פוטנציאל עצום שלא מומש קודם לכן ומאפשר לחיות באיכות החיים טובה ומספקת.
מהמאפיינים של ילדים עם ADHD
מתקשה להתרכז בפרטים הקטנים
נראה כאילו אינו מאזין כאשר מדברים אליו
מאבד חפצים
מבצע טעויות שטותיות
דעתו מוסחת בקלות על ידי גירויים חיצוניים
תזזיתי וחסר מנוחה
לחילופין: חולמני ופאסיבי
פטפטן
מתפרץ לדברי אחרים
קושי בשליפה- הידע מצוי בראש אבל לא יוצא החוצה.
מדוע לא כל הילדים מאובחנים?
חוסר מודעות.
פחד מפני התשובה. הורים מפחדים ונרתעים מהמושג add/adhd.
קבלת הילד כמו שהוא.
הורים בעלי ADHD שההתנהלות הזו נראית להם רגילה ומובנת מאליו ולא רואים את הקושי בהתנהלות ובהתנהגות הילד כדבר שמצריך התייחסות.
תהליך האבחון ארוך ומסורבל וכולל: בדיקות רפואיות, אבחון נוירולוגי, אבחון פסיכולוגי, אבחון דידקטי, שאלונים להורים ולמורים.
לא תמיד הילד עונה על ההגדרה הרפואית לקשיי קשב וריכוז.
ילד שקיימים אצלו "רק" 5 סימפטומים של הפרעת קשב וריכוז ו- רק "4.5" סימפטומים של היפראקטיביותאימפולסיביות (ולא 6 כפי שמחייב ה- DSM), לא יוגדר ולא יאובחן כסובל מ- adhd .
חשוב מאוד להתייחס לקושי של ילד שיש לו רק חלק מהסימפטומים והוא לא מאובחן כ-ADHD. אסור להתעלם מכיוון שחווית הקושי, התסכול והסבל ייתכן וקיימים. טיפול ואימון יכולים למנוע תופעות לוואי כגון תחושת תת הישגיות, דימוי עצמי וביטחון עצמי נמוכים.
